קיץ. יולי. בשמיים אין סימן לענן ותושבי העיר נשרפים מהשמש החמה. סביר להניח שכל אדם נורמלי נמצא כעט בים, שוחה לו במים הקרים ואוכל גלידה להנאתו, אבל לא אני. אני תקועה פה במקום המסריח הזה, ריק מאדם, באמצע העיר. "מרנסון חזרי לעבודה!" קראה דון מאחורי הווילון. תפסתי בידי מטלית והתחלתי לנקות את הדלפק שוב. ושוב. ושוב. כל אנשי העיר נמצאים עכשיו בים ואני צריכה לנקות שולחנות שנוקו כבר אלפי פעמים במסעדה עלובה שנפש אדם לא דרכה בה זה ימים במקום ללכת ליהנות עם כולם. כנראה שזה המחיר שנאלצתי לשלם אחריי כל ההוצאות שאימא שלי הוציאה עליי בשנה האחרונה. לפני המקרה שקרה, הכל היה כרגיל. הייתי חופשיה לעשות כרצוני, ללכת לאין שבא לי, לעשות מה שרציתי. אבל טעות אחת קטנה שינתה הכל. הלכתי עם חברים בליל כל הקדושים לבית הקברות העירוני. מאז, הפסקתי לחיות כרגיל... ענן שחור עטף אותי ולקח אותי אחורנית ואחרי רגע הייתי שם שוב. עמדתי בצד, והסתכלתי על עצמי נופלת בפיתוי שלוסי תמנה. או בעצם, שדרייק תמן ללוסי. "קרול יהיה כיף אין לך מושג מה את תפסידי!" התחננה לוסי ומשכה אותי (האני האחרת, מהעבר) לכיוון הבית של דרייק. "אני לא רוצה כבר אמרתי לך אני מפחדת" אמרתי לה והשתחררתי מאחיזתה. אחרי שנים של חברות טובה יש גם את הרגעים שצריך להגיד לא ולהפסיק להגרר. אני טעיתי. ונגררתי. הסתכלתי על האני השניה ועל לוסי שעמדו להן לייד הבית של דרייק. לוסי הסתכלה עליי במבט מאוכזב אך עינייה שידרו ערמומיות קלה. "בבקשה קיי, את יודעת כמה אני מחבבת את דרייק" אמרה לוסי והדגישה את השפה התחתונה שלה במבט מתחנן. מה לעזאזל את מוצאת בו?! ניסיתי לצעוק, אך הייתי רק דמות שאין אינו ראה ולא יכל לשמוע שצופה מהצד איך חייה נהרסים. לוסי הייתה דלוקה על דרייק המון שנים מאז שהגיעה לבית ספר שלנו. היא נדלקה עליו ולא הפסיקה לדבר עליו, כל שיחה שלי איתה התחילה ב-"דרייק אוהב בלונים, דרייק אוהבת ספגטי, אה ואגב אם כבר מדברים על מתמטיקה אז רק שתדעי שדרייק חושב שזה מקצוע שולי". ככה היו רוב השיחות שלנו מאז נכנס הוא לחייה, ומכייון שאני חברתה הטובה נאלצתי לסבול את הייסורים האלה במשך שנים רבות. לוסי היא חברה נהדרת, תומכת וכיפית ושם כשצריך אבל כשדרייק בסביבה היא שוכחת איך קוראים לה. לעומת זאת, דרייק אחר. אני אף פעם לא הבנתי מה היא מצאה בבחור הזה. נער מגעיל שפל ושוויצר. הוא כל הזמן הולך עם האף למעלה, הוא לא שם על לוסי. הוא רק השתמש בה בשביל הצרכים האיישים שלו. באותו יום, בליל כל הקדושים, הוא תכנן לפרוץ לבית הקברות ולעשות שם את המסיבה הכי גדולה בשנה. כמובן שלוסי הייתה חייבת ללכת אחרי דרייק, וכמובן שהיא הייתה חייבת לגרור אותי איתה. וכמובן שהכל היה טעות. "טוב לוסי, פעם אחרונה. אני לא מבינה בשביל מה את צריכה אותי שם בכלל" צחקתי ושילבתי את ידה בידי. היא הסתכלה עליי בפנים מאושרות. "את רצינית? זה אומר שאת תבואי איתנו לבית קברות?!" אל תסכימי! צרחתי הכי חזק שיכולתי. נפנפתי ביידי וקפצתי משם לפה. כיוויתי שאולי התת מודע של האני מהעבר ישמע אותי ויסרב, אך אני לא יכולה לשנות את העבר, רק לחזור אליו ולראות מה קורה. "כן אני באה" אמרתי ולוסי תקעה צרחת התרגשות. "קדימה בואי! למה את מחכה?" היא שאלה וגררה אותי לביתו של דרייק. ראייתי החלה להיטשטש והעבר החל להיעלם. כל מה שיכולתי לראות היו תמונות מטושטשות משאר הערב. אותנו הולכים עם עוד קבוצה של נערים לבית קברות, איך לוסי ודרייק התנשקו, איך אחרי כמה דקות דרייק נישק מישהי אחרת, איך לוסי נפגע כשהיא ראתה את זה, ותמונות העיקריות החלו לחזור. העבר החל לקבל אור והצלחתי לראות אותו בברור. מצאתי את עצמי מסתכלת על האני האחרת מהעבר הולכת מחפשת מקום קליטה טוב כדי להתקשר לאמא שלי כדי שלא תדאג. ראיתי איך הטלפון נפל מידי כשראתי דמות חשוכת צללים יוצאת מהקבר. ראיתי איך הוא עצר כשראה אותי וצרח. מייד אחרי זה, ראיתי איך האני האחרת אוטמת את אוזניה וקורסת על האדמה הלחה ומאבדת את ההכרה. לאט לאט התחלתי להרגיש איך ראייתי נחלשת ואיך אני חוזרת להווה, ואחרי שניה מצאתי את עצמי במסעדה, מתנשפת עם מטלית כחולה ביד. אחרי הכל, החזרה לעבר כרוחה במאמץ אדיר. כל מה שאני זוכרת מהמקרה שקרה זה שהתעוררתי בבית קברות כאשר לוסי קוראת ברך ליידי ובוכה. היא אמרה שחיפשה אותי במשך כל הלילה ושאלה אלפי פעמים אם אני בסדר. אמרתי לה שהכל טוב, אבל שום דבר לא היה טוב. אחרי מה שקרה, כל לילה התחלתי לשמוע קולות קוראים לי. לעתים קרבות כמו כמה פעמים ביום הייתי נתקפת התקפי עבר וחוזרת לעבר כמו שקרה כרגע. הקולות התחילו להתחזק ולבוא גם ביום. מי הם הקולות האלה? אני לא יודעת. כל מה שאני יודעת זה שאף אחד לא שמע את הצרחה ההיא בבית קברות. שאלתי את לוסי ואפילו את דרייק. לוסי אמרה שבטח דמיינתי ודרייק חשב שאני משוגעת. הוא עדיין חושב שאני משוגעת. סיפרתי להורים שלי ואמא שלי לקחה אותי לטיפולים פסיכולוגיים מאוד יקרים וכעט אני עובדת במשרת קיץ כדי להחזיר את הכסף להורים שלי. זה כבר סיפור אחר לגמרי, אבל אני לא יכולה להכניס את הכל בפרק אחד נכון? אז זהו. אני היא קרול קרוליין מנסון, הפריקית שכותבת לכם את סיפור חייה האומלל. מקווה שתיהנו. קרול ♥
