Notes

שאלתו היסודית של אריסטו הייתה בדבר תכלית העשייה האנושית. אריסטו זיהה כי מתקיימת היררכיה בין המלאכות האנושיות השונות, וציין כי חלקן נועדו לשרת מטרות המשרתות בעצמן תכליות עליונות יותר. (למשל, הדגים אריסטו את מלאכת הרכיבה על סוסים כמלאכה המשרתת את מלאכת ההצבאה)
אריסטו קובע כי על מנת שיהיה טעם במלאכות השונות, בהכרח הן משרתות מלאכה עליונה יותר כלשהי אשר טובה לכשעצמה. (בעלת ערך פנימי) אריסטו טוען כי מלאכה עליונה זו בהכרח יחידה, אך אינו מצדיק זאת. גישה זו, של קיום מטרה עליונה יחידה אשר יש תמיד לפעול לפיה היא הרי גישה טלאולוגית.
כאשר חזר ובחן מלאכות שונות ובחן מדוע נעשו, ומדוע נעשו הפעולות אותן שירתו וחוזר חלילה, הגיע למסקנה שמטרת האנשים הסופית היא לעולם הגעה לאושר, וכי אושר רצוי לכשעצמו, ולא ככלי למטרה אחרת. מכך מסיק אריסטו כי בראש פירמידת המלאכות נמצאת השגת האושר. (ויתר על כן, אנשים מאושרים אינם זקוקים לדבר מה נוסף)
כשלב נוסף, בוחן אריסטו מה היא המלאכה הייחודית לאדם, (ולא לחיות אחרות) וטוען כי האדם ישיג את אושרו אם יעסוק בה ויבצע אותה. אריסטו מסיק כי מדובר בחשיבה, ועל כן כי על אדם טוב לאמץ את חיי התבונה.
כאן מחלק אריסטו לתבונה מעשית ולתבונה עיונית. אריסטו טוען כי האושר מושג על ידי התבונה העיונית, אך מבין כי אפשרות זו אינה פתוחה לכל האנשים, ולאלה אשר אינם בעלי כושר חשיבה מספק, מותיר אריסטו את התבונה המעשית, הלא היא אתיקת המידות.
אתיקת המידות היא תיאור של פן של חיי התבונה, ביישומם המעשי בחיי האדם אשר מאפשרים הגעה לאושר. לפי אריסטו, בכל תחום בחיים, יש למצוא את דרך האמצע בין שתי קיצוניות. למשל, במלחמה, אדם נבון לא יתחמק מכל עימות, אך גם לא ייקלע לעימותים מיותרים, וחייו יהיו טובים אם ידע מה היא המידה הנכונה – באילו עימותים להשתתף ובאילו לא. כך גם לגבי כל מלאכה אחרת בחיינו. (אכילה, אימון גופני, מנוחה וכיו"ב)